צו מעצר אירופי (EAW) הוא כלי משפטי שניתן להשתמש בו בין מדינות החברות באיחוד האירופי והשימוש בכלי זה נועד לבקש מעצר של מבוקש הנמצא באחת ממדינות האיחוד והסגרתו למדינה חברה אחרת באיחוד האירופי לצורך העמדתו לדין פלילי או כדי לרצות עונש מאסר במידה וכבר התקיימו הליכים בבית המשפט כנגד מבוקש ההסגרה.
המדינה החברה באיחוד האירופי שמבקשת את הסגרת המבוקש ומנפקיה את צו ה- EAW נקראת ‘המדינה המנפיקה’ והמדינה החברה באיחוד האירופי שבה המבוקש נמצא ועצרה את המבוקש על בסיס ה-EAW נקראת “המדינה המבצעת”.
יש לשים לב שאין מדובר בצו מעצר בינלאומי של האינטרפול שמאפשר מעצר והסגרה ברחבי העולם ומחוץ לגבולות האיחוד האירופי אלא צו מעצר שמתייחס אך ורק למדינות החברות באיחוד האירופי.
אחד המונחים השגויים ביותר בשיח הציבורי והמשפטי הוא “צו מעצר של יורופול”. יורופול (Europol) אינו מוסמך להוציא צווי מעצר, אינו גוף שיפוטי ואינו תובע. הוא פועל כמרכז מודיעיני-מבצעי שמרכז מידע ממדינות האיחוד, מבצע הצלבות נתונים, מסייע בבניית תיקים חוצי-גבולות, ומאפשר הוצאת צווים על ידי המדינות החברות. למרות שאין דבר כזה “צו של יורופול”, במקרים רבים המעורבות של יורופול היא הסיבה העקיפה לקיומו של צו מעצר.
כאשר נאמר שיש נגד אדם “צו של יורופול”, בדרך כלל מדובר באחד משלושה מצבים:
ההבנה של ההבדלים בין שלושת המצבים הללו היא תנאי בסיסי לבחירת אסטרטגיה משפטית נכונה. תקיפת רישום ב-SIS שונה מהותית מתקיפת EAW, ושתיהן שונות מהתמודדות עם השפעת יורופול. טעות בזיהוי הרובד הרלוונטי מובילה לאסטרטגיה שגויה ולעיתים לעיכוב בטיפול. עורך דין בעל ניסיון מצטבר של 25+ שנים במשפט פלילי בינלאומי יודע להבחין בין שלושת המצבים מיד עם פתיחת התיק ולהפעיל את הכלים הנכונים לכל אחד מהם.
כשמדינה החברה באיחוד האירופי דורשת מבוקש בשל הגשת כתב אישום פלילי שבמידה והמבוקש יורשע בו הוא צפוי לעונש של למעלה מ- 12 חודשי מאסר והמדינה החברה באיחוד האירופי מעוניינת שהמבוקש יעמוד למשפט במדינה המנפיקה היא יכולה להפיץ צו מעצר אירופאי בתוך מדינות האיחוד ולבקש את הסגרת המבוקש.
המדינה המנפיקה אינה יכולה לבקש את הסגרתו של חשוד במידה ולא הוגש כתב אישום פלילי או במקרה שבו המדינה המנפיקה מעוניינת שהמבוקש יסייע בחקירה ובאיסוף ראיות וכן במקרה שבו כתב האישום הוא בעבירה שנושאת עונש מאסר של פחות מ- 12 חודשי מאסר.
צו המעצר האירופי מבוסס על החלטת מסגרת 2002/584/JHA, שהחליפה בין מדינות האיחוד את ההסגרה הקלאסית. הגרעין הדוקטרינרי שלה הוא עקרון ההכרה ההדדית (Mutual Recognition): צו שיפוטי שמונפק במדינה אחת תקף בכל שטח האיחוד, באמצעות קשר ישיר בין רשויות שיפוטיות, בלוחות זמנים קצרים, ולעיתים אף ללא בדיקה של עיקרון כפילות העבירה ב-32 קטגוריות עבירה אם מתקיים רף ענישה מינימלי.
ברמת המדיניות, מודל זה נועד לאפשר תנועה חופשית באיחוד מבלי שהגבולות הפתוחים יהפכו למקלט עבור מבוקשים. אך המודל מניח הנחה שעלולה לא להתקיים בפועל – שכל מערכות המשפט באיחוד שוות בהגנותיהן. בפועל קיימים פערים משמעותיים: תנאי כליאה שונים, עצמאות שיפוטית משתנה, וסטנדרטים ראייתיים שונים. ככל שההליך מהיר ואוטומטי יותר, גוברת חשיבות הביקורת השיפוטית האפקטיבית – על זהות המנפיק, על תנאי הכליאה הצפויים, על עצמאות מערכת המשפט במדינה המבקשת, ועל קיומן של הגנות דיוניות ממשיות.
אין דרך או מערכת פשוטה לברר אם יש נגד אדם צו מעצר מסוג EAW מכיוון שמטרת הצו היא לאתר את המבוקש ולהשיג את מעצרו ולכן המשטרה בדרך כלל לא תחשוף מידע זה לפני ביצוע המעצר אולם קיימות דרכים לבצע פנייה ולערוך בירור מעמיק במדינה המנפיקה לצורך חשיפת צו מעצר אירופאי ונקיטת פעולות לביטולו.
כאשר הוגש כתב אישום והמבוקש כבר נעצר באחת ממדינות האיחוד יתכן שהוא אינו דובר את השפה המקומית במדינה שבה הוא נעצר ויתכן שגם לא את שפת המדינה שהנפיקה את ה- EAW ולכן יש לנאשם זכות מוקנית לקבל מידע על ההליך הפלילי שננקט כנגדו בשפה שאותה הוא דובר ומבין ולצורך כך השוטרים שביצעו את המעצר חייבים להציג בפני העצור כתב זכויות המסביר את הזכויות שעומדות בפני העצור בתהליך ה- EAW. כתב הזכויות זה צריך להיות כתוב בשפה שאותה החשוד מבין, ובצורה פשוטה וברורה.
כתב הזכויות צריך להבהיר מדוע הונפק צו המעצר האירופאי ה- EAW ואיזו מדינה דורשת את ההסגרה והחיפוש ומה הפשע שבוצע לכאורה ומה העונש המירבי במקרה של הרשעה.
בכל מדינות האיחוד האירופי יש זכות לשוחח ולהתייעץ עם עורך דין בטרם חקירה ובמידה ואין למבוקש אפשרות לשלם עבור עורך דין פרטי הרי שעל המדינה שעצרה את המבוקש להעניק לו סיוע מעורך דין ללא תשלום והדבר נכון גם במקרה והמבוקש זקוק למתורגמן בשל חוסר יכולת לתקשר עם עורך דינו או עם השוטרים שעצרו אותו כשתוכן צו המעצר האירופאי חייב להיות מתורגם גם בכתב וגם בסיכום בעל פה.
אחת מתחנות היסוד בפסיקה האירופית על EAW היא פסיקת בית המשפט החוקתי הפדרלי בגרמניה (BVerfG) מיום 18 ביולי 2005, שבה נפסל חוק היישום הגרמני של צו המעצר האירופי. פסק הדין לא ביטל את מוסד ה-EAW עצמו, אך קבע כי המחוקק הגרמני יישם אותו באופן שפגע בזכויות היסוד של אזרחים גרמנים ובהגנות החוקתיות עליהם.
כבר בשלב מוקדם, אם כן, בית משפט חוקתי מרכזי באירופה אמר למודל ההכרה ההדדית כי אין “מסלול עוקף זכויות”. יש ליישם את חובת שיתוף הפעולה האירופית דרך מסננים חוקתיים אמיתיים. זוהי נקודה מהותית שמפרקת את המיתוס לפיו מרגע שמונפק EAW, ההליך הופך לאוטומטי וחסר ביקורת.
התפתחות מאוחרת יותר נוגעת לשאלה הבסיסית – מי בכלל יכול להוציא EAW. בפסיקת OG ו-PI נקבע כי משרדי תביעה בגרמניה אינם יכולים להיחשב “רשות שיפוטית מנפיקה” לצורך הוצאת EAW כאשר הם חשופים להוראות של שרי המשפטים של המדינות (Länder). הנימוק היה מוסדי: מי שמנפיק צו מעצר אירופי חייב ליהנות ממידה מספקת של עצמאות מן הרשות המבצעת, שכן מדובר בהחלטה שיש לה פוטנציאל לפגיעה קשה בחירות הפרט.
בעקבות פסק הדין, בגרמניה הועברה הסמכות המעשית כך שבתי המשפט, ולא רק התביעה, הם שמנפיקים את צווי המעצר האירופיים. הדיון על “צו של יורופול” מפספס את הוויכוח האמיתי – לא אם קיים שיתוף פעולה משטרתי, אלא מי הגוף המוסמך לפגוע בחירות הפרט, ובאילו תנאים מוסדיים. עו”ד פלילי בעל ניסיון של 25+ שנים בתחום הבינלאומי יודע לבחון את זהות המנפיק עוד לפני שמתחיל הדיון על הראיות, ולפעמים זוהי הטענה שמכריעה את התיק.
הקו האירופי הרחב התפתח בעיקר בעקבות פסקי הדין Aranyosi ו-Căldăraru, שלפיהם במקום שבו קיים סיכון ממשי לפגיעה לפי סעיף 4 למגילת זכויות היסוד של האיחוד (איסור על עינויים ויחס בלתי אנושי או משפיל), אין להסתפק בסיסמת “אמון הדדי”. על בית המשפט המבצע לבדוק את הסיכון, לבקש מידע נוסף ממדינת המקור, ולעכב או לסרב למסירה אם לא ניתנו ערבויות מספקות.
גם הפסיקה הצרפתית עיגנה את הקו הזה. פסיקת Cour de cassation מיום 12 ביולי 2016 עסקה במפורש בטענות בדבר תנאי כליאה ברומניה והסיכון ליחס בלתי אנושי או משפיל. עצם העובדה שהערכאה הצרפתית העליונה דנה בשאלת תנאי הכליאה בהקשר של EAW מלמדת שגם במודל של הכרה הדדית, בית המשפט המבצע אינו פטור מבדיקת זכויות יסוד מקום שבו קיימת תשתית רצינית לחשש.
המשמעות הפרקטית: טענה על תנאי כליאה אינה טענה הומניטרית בלבד, אלא כלי משפטי מבוסס פסיקה. כדי להפעיל אותה נדרש איסוף ראיות על תנאי הכליאה במדינה המבקשת – דוחות של ארגוני זכויות אדם, פסיקת ECtHR קודמת על אותה מדינה, וחוות דעת מומחים. בלי ראיות מבוססות, הטענה לא תתקבל.
עקרון המומחיות הוא אחד הבלמים החשובים נגד הרחבה אופורטוניסטית של אישומים לאחר הסגרה. כפי שעולה מפסיקת Cour de cassation מיום 5 באוקטובר 2021, אדם שהוסגר לצרפת מכוח EAW ואשר לא ויתר על כלל ה-Specialty, אינו אמור להיות מוחזק במעצר על עבירה אחרת מזו שלשמה נמסר, לפני קבלת הסכמה מתאימה.
במציאות של תיקים חוצי-גבולות – בייחוד בעבירות כלכליות, הלבנת הון והונאות מרובות-פרקים – רשויות לעיתים מנסות להרחיב את היקף ההליך לאחר התפיסה הראשונית. עקרון המומחיות מאפשר לעורך הדין לחסום הרחבות אלה, ולעיתים אף להביא לשחרור הנאשם ממעצר על אישומים שלא נכללו בצו המקורי. הכרת העיקרון והפעלתו דורשת ניסיון בתיקים בינלאומיים מורכבים ומעקב מתמיד אחרי ההליך לאורך זמן.
לכל מבוקש יש את הזכות להסכים להישלח למדינה שהנפיקה את ה-EAW. אולם במקרה שהמבוקש מתנגד יש לו אפשרות להגיש ערר על צו ה- EWA ולעתור כנגד הצו בפני בית משפט מקומי במדינה שביצעה את המעצר.
במקרה כזה יש לבחון את הצו, תוקפו ודרך הנפקתו והאם הוא עומד בדרישות הקפדניות של האיחוד האירופי והאם הוא תואם את הדין הפלילי במדינה המנפיקה וכמובן במדינה שביצעה את המעצר. במקרים רבים ניתן להעלות טענות משפטיות רבות כנגד דרך הנפקת הצו וחוקיותו ובמקרים מסוימים בית המשפט יכול וצריך לדחות את הצו ולבטל את ההסגרה.
חשוב להבחין בין שני מסלולי הגנה מקבילים: התנגדות להסגרה במדינה המבצעת היא “קו הגנה שני” – בית המשפט בוחן את זהות האדם, תקינות הצו ועילות הסירוב לפי הדין האירופי. אך גם כאשר ההתנגדות מצליחה, הצו עצמו נותר בתוקף עד שתוקף במדינת המקור. הסגרה ספציפית למדינה אחת נחסמת, אך המבוקש עלול להיעצר שוב במדינה אחרת. תקיפה מהותית של הצו מחייבת פעולה מקבילה במדינה המנפיקה.
תהליך ההסגרה והמעצר במסגרת צו ה-EAW משתנה ממדינה למדינה בתוך האיחוד ולכן יתכן שיהיו שינויי לוחות זמנים בשלבי התהליך אולם בכל מדינות האיחוד יש זכות לעתור ולהישמע בפני שופט בית המשפט וזה רשאי לקבוע האם המבוקש צריך להמשיך ולהיות עצור במסגרת של מעצר מלא או משוחרר בערובה.
ברגע שמדינה הנפיקה נגד חשוד הודעת EAW, שמו יופיע במאגר מידע של המשטרה ברחבי אירופה. לאחר מכן המבוקש יכול להיעצר בכל אחת ממדינות האיחוד האירופי כשברוב המקרים מעצרים מתרחשים כשהמבוקש חוצה גבול או כאשר הוא נעצר על ידי המשטרה בנסיבות אחרות אנשים חוצים גבול או כאשר הם נעצרים על ידי המשטרה מסיבות שאינן קשורות (עבירות נהיגה, בדיקת זהות בעת ביצוע צ’ק-אין בבתי מלון וכו’).
המשך החזקתו של מבוקש במעצר תלויה תמיד בנסיבות העבירה, מסוכנותו ויכולתו להציג אלטרנטיבה למעצר ולכן במקרה שבו למבוקש יש ערובות טובות הוא יוכל לשהות מחוץ לבית המעצר ולנהל את תהליך ההסגרה כשהוא משוחרר.
הבחינה הראשונה שעולה לדיון בבית המשפט לאחר שמבוקש הצהיר שהוא מסרב להסכים לצו המעצר האירופאי היא האם ה- EAW הונפק כהלכה והאם הוא תקף תוך בחינת העבירה שבה הואשם המבוקש במדינה המנפיקה והאם מדובר בעבירה פלילית המאפשרת הסגרה גם במדינה המבצעת שביצעה את המעצר.
בית המשפט רשאי לבטל צו מעצר אירופאי במקרים מיוחדים כשצו המעצר הונפק באופן רשלני ושמו של המבוקש לא מולא כהלכה וכן במקרים שבהם המבוקש כבר נשפט בידי מדינה חברה אחרת בגין אותה עבירה או במקרים שבהם קיים קושי להראות אחריות פלילית של המבוקש אולם מעבר לסירוב בשל בעיות פורמאליות הרי ששופט יכול לבטל צו מעצר אירופאי במידה וקיים חשש ממשי שזכויות האדם הבסיסיות של המבוקש יפגעו במקרה של הסגרה ולכן תתבצע בדיקה האם יש חשש שהמשפט הפלילי במדינה המנפיקה עלול להיות “לא הוגן” תוך החזקת המבוקש בתנאי מעצר משפילים או בלתי אנושיים ולכן במקרים כאלו בית המשפט במדינה המבצעת יכול להורות על הסגרה בתנאים מסויימים או לבטל את ההסגרה לחלוטין.
במקרים שבהם העבירה שבה הואשם המבוקש היא אינה עבירה פלילית כלל במדינה המבצעת או במקרה שבו המבוקש עומד לדין בשל אותו מעשה במדינה המבצעת או שההליכים הפליליים כנגד המבוקש כבר הסתיימו סופית בכל מדינה אחרת שחברה באיחוד האירופי והמבוקש כבר הורשע או זוכה או ריצה את עונשו הרי שבית המשפט יכול להורות לבטל את הסגרתו למדינה החברה שהנפיקה את צו המעצר.
יובהר שטיעונים שונים לצורך ביטול צו המעצר האירופי יכולים להיות שונים בין המדינות החברות ויתכן שיתקיימו סיבות נוספות לצורך ביטול צו המעצר בשל נסיבות ספציפיות במדינות השונות ולכן יש צורך להיעזר בעורך דין פלילי שבטרם קיום הדיון בעניין ההסגרה יכול לדרוש גישה לחומרי התיק במדינה שהנפיקה את צו המעצר ובמסגרת זו יכול לייעץ האם יש מקום להתנגדות להסגרה או במקרים אחרים להסכים להסגרה בנסיבות ובתנאים מיוחדים.
יודגש שההליך המשפטי אינו קצר ויכול שיתמשך זמן רב וגם לאחר קבלת החלטה למרות שנקבעו זמנים די מהירים למסגרת ההסגרה בצו מעצר אירופאי תוך 10 ימים במקרה של הסכמה להסגרה, ועד 90 יום במקרה של התנגדות הרי שברוב מכריע של מדינות האיחוד יש אפשרות ערעור על החלטת בית המשפט בנוגע לביצוע צו ה- EWA.
במקרה שבו בית המשפט של מדינה החברה באיחוד האירופי החליט שלא להוציא לפועל את ה- EAW ולא להסגיר את המבוקש למדינה החברה שהנפיקה את ה- EAW המבוקש לא ישהה יותר במעצר ויהיה רשאי לנסוע ברחבי האיחוד ללא חשש ממעצר נוסף במסגרת צו המעצר הספציפי שבוטל אולם המדינה המנפיקה תוכל להמשיך ולדרוש את העמדתו לדין של המבוקש ובמקרה שבו המבוקש יעצר במדינה שדורשת את הסגרתו הוא יועמד לדין במדינה המבקשת.
האם יורופול יכול להוציא צו מעצר?
לא. יורופול אינו מוסמך להוציא צווי מעצר ואינו גוף שיפוטי או תובע. כשנשמע על “צו של יורופול”, מדובר בדרך כלל ב-EAW שהונפק על ידי רשות שיפוטית של מדינה חברה, ברישום במערכת SIS, או בתיק שיורופול סייע באנליזה שלו.
האם תנאי כליאה קשים במדינת המקור יכולים למנוע הסגרה?
כן, על פי הלכת Aranyosi ו-Căldăraru. כאשר קיימת תשתית ראייתית רצינית לכך שתנאי הכליאה במדינה המבקשת מפרים את סעיף 4 למגילת זכויות היסוד של האיחוד, על בית המשפט המבצע לבדוק את הסיכון, לבקש מידע נוסף, ולסרב למסירה אם לא ניתנו ערבויות מספקות. הטענה דורשת תיעוד מבוסס – דוחות זכויות אדם, פסיקה קודמת על אותה מדינה, וחוות דעת מומחים.
האם רשות תביעה יכולה להוציא EAW?
תלוי במדינה ובמבנה המוסדי. לפי פסיקת OG/PI, רשות תביעה שאינה עצמאית מהרשות המבצעת אינה עומדת בהגדרת “רשות שיפוטית מנפיקה”. בעקבות הפסיקה, מדינות שונות התאימו את מבני האכיפה כך שצווים מונפקים בידי בתי משפט או תובעים עצמאיים. בחינת זהות המנפיק וסמכותו היא אחת הטענות הראשונות שעורך דין בעל ניסיון יבדוק.
מה משמעות עקרון המומחיות (Specialty)?
אדם שהוסגר על פי EAW לעבירה מסוימת אינו אמור להיות מועמד לדין על עבירות אחרות שלא נכללו בצו, ללא הסכמת מדינת המסירה. זהו בלם חשוב נגד הרחבה אופורטוניסטית של האישומים לאחר ההסגרה – בייחוד בתיקים כלכליים מרובי-פרקים.
האם אפשר לבטל EAW מבית המשפט במדינה שעוצרת?
בית המשפט במדינה המבצעת בוחן את עילות הסירוב להסגרה ויכול לסרב לבצע את הצו במדינה זו – אך הצו עצמו נותר בתוקף. ביטול אמיתי של הצו מחייב פעולה במדינה שהנפיקה אותו. ללא תקיפה במדינת המקור, המבוקש יישאר בסיכון מעצר בכל מדינה אחרת באיחוד.
כמה זמן יכול להימשך הליך EAW?
החלטת המסגרת קובעת לוחות זמנים מהירים יחסית – 60-90 ימים מהמעצר עד לקבלת ההחלטה. אך בפועל, כאשר מועלות טענות הגנה משמעותיות (זכויות אדם, תנאי כליאה, סמכות), ההליך יכול להימשך חודשים ואף שנים, לעיתים תוך שחרור בערבות בתקופה זו.
חבר לשכת עורכי הדין משנת 1997, התמחה אצל עו”ד דן אבי יצחק. עורך דין פלילי ניר רוטנברג עוסק במשפט פלילי למעלה מ20 שנה הינו מוותיקי עורכי הדין הפליליים בארץ וטיפל בתיקים פליליים מורכבים מאוד, בארץ ובחו”ל.
יצוג פלילי
אינטרפול
עבירות סמים
עורך דין עבירות מין
עבירות צווארון לבן
נפגעי עבירה
