אי שפיוות

המשפט הפלילי מבקש להגיע להכרעה ממשית ולעומתו עולם הפסיכיאטריה מורכב מתנודות רבות וכששני עולמות אלו נפגשים נוצר מתח שתפקידו של בית המשפט לפרק ולהכיל את הממצאים של עולם הפסיכיאטריה אל תוך המשפט הפלילי תוך קביעת גבולות הגנת אי השפיות.

דרישות החוק

חוק העונשין קובע כי אדם לא יישא באחריות פלילית אם בשעת המעשה היה חסר יכולת להבין את אשר הוא עושה או להבין את הפסול במעשהו ואם בשל מחלה או ליקוי בשכלו לא יכול היה להימנע מלעשות את המעשה.

ישנן שלוש דרישות כדי שהגנת אי-שפיות תעמוד לאדם שעשה מעשה פלילי.

1. קיומו של ליקוי שכלי או מחלת נפש.

2. חוסר יכולת ממשי להבין את המעשה והפסול שבו.

3. קשר סיבתי בין חוסר היכולת למחלה.

הגנת אי שפיות

הגנת אי-השפיות אינה תלויה רק בעצם קיומה של מחלת נפש ובית המשפט יבחן האם מבקש ההגנה נכנס אל המצב הפסיכוטי מתוך המחלה, כך שפעולותיו נעשו ללא יכולת לשלוט בהם ולהבין את המעשה האסור או להימנע ממנו.

פסיקת בתי המשפט

כיום, הפסיקה מכירה בכך שלא די בלבד שהאדם שעבר עבירה פלילית הוא לוקה בשכלו או בנפשו אלא יש חשיבות לרמת המצב הנפשי בעת גיבוש יסודות המחשבה הפלילית של העבריין, כלומר, יש לבחון האם המחלה היא זו שהביאה אותו למצב של חוסר יכולת ממשי להבין את מעשיו. לצורך נטל ההוכחה נקבע כי די לנאשם שיסתור את "חזקת השפיות" באמצעות העלאת ספק סביר בעצם היותו חוסה תחת חזקת השפיות משספק כזה לא יופרך הרי שתחול הגנת האי-שפיות בעניינו.